<h1>תורת הבית הארוך לרשב"א — בית הנשים שער הראשון</h1>
<h2>דף יט.</h2>
דבר תורה יש דמים טמאים באשה ויש דמים טהורים שנאמר בין דם לדם, ואמר ר' הושעיא בין דם טמא לדם טהור ואי זהו שנקרא דם זה האדום דאמר ר' אבהו אמר קרא ויראו מואב מנגד את המים אדומים כדם. אם כן לא יהא טמא אלא האדום הגמור העמוק בצבעו, אמר קרא וטהרה ממקור דמיה וכתיב והיא גלתה את מקור דמיה, מפי הקבלה למדו דמיה דמיה הרי כאן ארבעה, לפיכך שנינו חמשה דמים טמאים באשה האדום והשחור וכקרן כרכום וכמימי אדמה וכמזג ב"ש אומרים אף כמימי תלתן וכמימי בשר צלי וב"ה מטהרין, הירוק עקביא בן מהללאל מטמא וחכמים מטהרין, אמר ר' מאיר אם אינו מטמא משום כתם יטמא משום משקה רבי יוסי אומר לא כך ולא כך. ואין הלכה כעקביא בן מהללאל וכמו שאני עתיד לכתוב בס"ד. אע"פ ששנינו חמשה הא"ר חנינא האי שחור אדום הוא אלא שלקה. בזמן שהיו חכמי ישראל בקיאין במראות הדם היו רואין דמים ודנין על פי הראיה לטמא ולטהר אבל עכשיו נתמעט הבקיאות וכל מראה אדום או שחור שתראה טמאה. שנים בלבד יש שיצאו מכלל אדום ועדיין בטהרתן הן עומדין ואלו הן הלבן והירוק.
ירוק כיצד, שנינו בפרק כל היד הירוק עקביא בן מהללאל מטמא וחכמים מטהרין, ואמרינן עלה בגמרא חכמים היינו תנא קמא, כלומר דאף תנא קמא מטהר את הירוק מדקתני חמשה דמים טמאין ולא מנה הירוק עמהם, ופרקינן איכא בינייהו לתלות, כלומר לתנא קמא תולין ולדברי חכמים טהור לגמרי, מיהא אפשר למידק דלתנא קמא אף בירוק אסורה לבעלה דהא מספק ליה בדם טמא לתלות בו את התרומה. ואלא מיהו אנן קיימא לן כר' יוסי דמטהר לגמרי מפני שגם הוא שנו אותו במשנתינו בלשון חכמים (ותנן) [דתנן] בבחירתא (עדיות פ"ה מ"ו) דם הירוק עקביא בן מהללאל מטמא וחכמים מטהרין, וכיון ששנו שם גם רבי יוסי בלשון חכמים שמע מינה דהלכתא כוותיה, ועוד דאף עקביא בן מהללאל חזר בו בשעת פטירתו דתנן התם ובשעת מיתתו אמר לבנו חזור בך בארבעה דברים שהייתי אומר וחדא מינייהו הא דדם ירוק, וסתמא דמילתא לא לגבי האי תנא קמא דמתניתין דפרק כל היד חזר בו אלא לגבי רבי יוסי דמטהר לגמרי, דהא לא תני התם אלא רבי יוסי וסתמא לגבי מאן דפליג עליה התם הדר ביה, ועוד דסוגיין דבפרק המפלת (כ"א ע"א) מוכחא הכין דכולהו לא מטמאו התם אלא חתיכה של ארבעת מיני דמים ומטהרי חתיכה ירוקה ולבנה, וכיון שכן אף לדידן דלא חזינן דמא הירוק והלבן טהורי מטהרינן לגמרי דלא אמרו אלא דם ותולדתיו. ומהו הירוק שאמרו, כתבו רבותנו הצרפתים ז"ל דהיינו גאלני שהוא כמראה הזהב וכל שכן הירוק הדומה לכרתי דההוא אפילו עקביא בן מהללאל מטהר דאינו דומה לאדום כלל ולא אסרה תורה אלא דם הוא שצבעו אדום, אלא ירוק שאמרו הוא שצבע גאלני, וכן משמע בפרק אלו טרפות (חולין מ"ז ע"ב) דגאלני נקרא ירוק דאמרינן התם ריאה ככשותא וכמוריקה וכמו ביצה טרופה טרפה, ופריך ירוקה כשרה היכי דמי ככרתי, אלמא שני מינין ירוקין יש. ובמסכת נגעים (בתוספתא פ"א ה"ג) קתני ירקרק כשעוה, ובבראשית רבה (פמ"ג) אמרו וירק את חניכיו שהוריקן בזהב וכן הוא אומר ואברותיה כירקרק חרוץ, אלמא ירקרק זהו מראה הזהב וכל שכן הירוק ככרתי שהוא טהור. ולבן נמי דטהור שמעינן לה מההיא דבריש פרק המפלת שכתבנו. ועוד דאמרינן בריש פרק יוצא דופן (מ"א ע"ב) אמר ר' אלעזר אמר ר' יוחנן מקור שהזיע כשתי טפי מרגליות טמא, ואקשינן למאי אילימא לטומאת שבעה חמשה דמים טמאין באשה ותו לא אלא לטומאת ערב.
<h2>דף כ:</h2>
האשה שראתה ונאבד הכתם ואמרה היא כירוק זה או כלבן זה ראיתי ואבדתיו נאמנת שאין אנו מחזיקין אותה במשקרת שהתורה האמינתה דכתיב וספרה לה ואפילו הוחזקה נדה, וכדאמרינן בכתובות (ע"ב ע"א) ומשמשתו נדה היכי דמי כגון דאמרה פלוני חכם טיהר לי את הכתם ואזיל שייליה ואשתכח שקרא, אלמא מסתמא אי לא אזיל מהימנא. ובטועה בדמיונות נמי לא מחזקינן לה וכדתניא בשילהי כל היד נאמנת אשה לומר כזה ראיתי ואבדתיו. ואלא מיהו היכא דאייתית דם קמן ואמרה כירוק זה וכלבן זה התיר לי פלוני חכם, אם אנו מסופקין בגוון זה אם ירוק הוא אם לאו אם לבן הוא אם לאו אין סומכין על עדותה שהרי אנו רואין שהיא טועה שהיא אומרת שכזה טיהר והרי דם לפנינו ואינו ניכר שהוא כן, דאיבעיא להו בשילהי פרק כל היד כזה טיהר לי פלוני חכם מהו תא שמע נאמנת אשה לומר כזה ראיתי ואבדתיו, ודחינן שאני התם דליתיה קמן, תא שמע דילתא אתאי דם לקמיה דרבב"ח וטמי לה לקמיה דרב יצחק בריה דרב יהודה ודכי לה כיון דאמרה ליה דרבב"ח טמי לה הדר איהו וטמי לה כיון דאמרה ליה כל יומא הוה מטהר לי כהאי גוונא והאידנא הוא דחש בעיניה דכי לה, אלמא אע"ג דאסתפק ביה מעיקרא על ידי מאי דקאמרה לה דרבב"ח טמי לה אפילו הכי כי הדר אמרה ליה דכל יומא כהאי גוונא הוה מטהר ליה הימנה ודכי לה, ומשני רב יצחק בר יהודה אגמריה סמך, כלומר משום הכי הימנה משום דאגמריה סמך אבל בעלמא לא, ולעולם כל היכא דאתחזק דם לפנינו אין מקום לנאמנותה דהא קא חזינא דטועה בדמיונות, ואפילו בדבר המסופק לנו אין סומכין על דבריה דדילמא כי היכי דלדידן לא איבריר לן ולא יכלינן למיקם עליה איהי נמי לא קמה לה עליה וסברה כזה היה ואינו. ולא איפשיט לן בעיין הילכך לחומרא אזלינן ולא סמכינן אדיבורה.
<h2>דף כב.</h2>
האשה שראתה דם יבש. גרסינן התם בריש פרק המפלת בעא מיניה רבי יוסי בר חנינא מרבי אלעזר הרואה דם יבש מהו אמר ליה תניתוה דם היבש ובשר המת מטמאין לחין ומטמאין יבשין א"ל לח ונעשה יבש לא קא מיבעיא לי כי קא מיבעיא לי יבש מעיקרו הא נמי תניתוה המפלת מין קליפה מין שערה מין עפר מין יבחושין אדומין תטיל למים ואם נמוחו טמאה אי הכי כי לא נמוחו נמי א"ל כי לא נימוחו בריה בעלמא הוא, ואקשינן ומי איכא בריה כהאי גוונא אין והתניא אמר ר"א בר' צדוק שני מעשים העלה אבא מטבעין ליבנה מעשה באשה אחת שהיתה מפלת כמין קליפות אדומות ובאו ושאלו את אבא ואבא שאל לחכמים וחכמים שאלו לרופאים ואמרו מכה יש לה בתוך מעיה שממנה מפלת כמין קליפות אדומות ושוב מעשה באשה אחת שהיתה מפלת כמין שערות אדומות ובאו ושאלו את אבא ושאל לחכמים וחכמים שאלו לרופאים ואמרו שומא יש לה בתוך מעיה שממנה מפלת כמין שערות אדומות. ולכאורה מדקאמר הכא כי לא נימוחו בריה בעלמא הוא משמע דכל דם יבש שאינו נימוח טהורה דאינו דם אלא בריה בעלמא. אבל הרב ר' אברהם ז"ל (שער הפרישה) כתב דאפילו לא נימוח טמאה נדה. וכן נראה לי כדבריו, דהא תנן בפרק דם הנדה (נ"ד ע"ב) דם הנדה ובשר המת מטמאין לחין ומטמאין יבשין, ואפילו א"א לשרות ולחזור לכמות שהיו קאמר דאי ביכולין לשרות ולחזור לכמות שהיו אפילו הזוב והנועי והרוק והשרץ והנבלה מטמאין בכענין זה אע"פ שאין מטמאין יבשין וכדתנן התם אבל הזוב והנועי והרוק והשרץ והנבלה מטמאין לחין ואין מטמאין יבשין ואם יכולין לשרות ולחזור לכמות שהיו מטמאין לחין ומטמאין יבשין, אלמא דם הנדה שאמרו בשאינו יכול לשרות ולחזור לכמות שהיה. וההוא נמי בשראתה אותו יבש מעיקרו הוא דאיתמר עלה בגמרא יבש מנא לן אמר רבי יצחק יהיה בהויתו תהא, ואימא הני מילי בלח ונעשה יבש יבש מעיקרו מנא לן, כלומר דמתניתין סתמא קתני ואפילו יבש מעיקרו, ואהדר ליה יהיה ריבויא הוא, כלומר כל מה שיהיה ואפילו יבש מעיקרו, אלמא דם יבש מעיקרו טמא. ועוד נראה לי ראיה מדרב יהודה אמר שמואל דמוקי פלוגתא דר' יהודה ורבנן בהמפלת חתיכה (כ"א ע"א) בחתיכה של ארבעת מיני דמים דרבי יהודה סבר דם הוא שנקרש ונעשה חתיכה, וסתם חתיכה אינה יכולה לשרות ולחזור לכמות שהיתה דאם כן היכי פליגי רבנן עליה ואמרי דחתיכה בעלמא היא נטיל אותה למים והיא בודקת את עצמה, ועוד דאם כן ליתני נמי בדרבי יהודה במתניתין תטיל למים כדתני בצדה גבי המפלת כמין שערה כמין קליפה תטיל למים אם נימוחו טמאה, אלא שמע מינה דחתיכה ששנינו אע"ג שאין מטילין אותה למים טמאה. וטעמא דקליפה ושערה ויבחושין ששנינו שאם לא נימוחו טהורה, לפי שצורתן מוכחת עליהן שאין דרך דם להתייבש ולעשות צורות כאילו וכל שלא נימוחו איגלי מילתא דלאו דם הוא אלא בריה בעלמא, וכמין עפר נמי אין דרכו של דם להתייבש ולצאת נפרך כעפר, ומיהו כשנימוחו על כרחין לאו בריה נינהו אלא דם היה ונתייבש דרך מקרה ונעשה כן. אבל דם יבש דעלמא אפילו לא נימוח נמי דם הוא וטמא. והרב רבי זרחיה הלוי ז"ל כתב (בהשגות לבעהנ"פ) דכל דם יבש שאינו נימוח אינו דם אלא בריה כדרך ששנינו גבי קליפות ושערות, והביא ראיה מההיא דאמרינן בפרק דם הנדה אימא הני מילי לח ונעשה יבש יבש מעיקרו מנ"ל ותו הא דתנן המפלת כמין קליפה כמין שערה תטיל למים אם נמוחו טמאה ואם לאו טהורה מנא לן אמר קרא יהיה רבויא הוא, אלמא יבש מעיקרו וקליפות ושערות חד דינא אית להו ומחד קרא נפקי. ואין דברי הרב ז"ל מחוורין בעיני דאטו בקרא מי כתיב ביה קליפות ושערות ומי כתיב ביה תטיל למים יהיה כתיב כלומר כל דם שיהיה בין לח בין יבש, אלא דבקליפות ושערות ועפר ויבחושין הוא דמספקא לן אם הן בריה או דם שנקרש מפני שצורתן מספקתן, ואילו אתא אליהו ואמר דדם יבש הוא טמויי מטמינן לה אפילו כי לא נימוחו דבפירוש רבתה תורה כל דם שיהיה ולא הוציא שום דם מן הכלל. ולפיכך נראה לי כדברי ה"ר אברהם ז"ל, וקליפות ושערות ויבחושין הוא שטהורה כשלא נימוחו דצורתן מוכחת עליהן. ולא שנא מעוברת שהפילה כמין אלו ולא שנא שאינה מעוברת כל שלא נימוחו טהורה, ותדע שהרי שאלו לרופאים ואמרו מכה יש לה ושומא יש לה והילכך מאי שנא מעוברת מאי שנא שאינה מעוברת. ועוד מדקתני בשני מעשים שהעלה רבי יוסי מסבעין מעשה באשה שהיתה מפלת משמע שהיתה רואה ומפלת כן תדיר ואילו במעוברת שהפילה הוה ליה למימר מעשה באשה אחת שהפילה. ומפלת דקתני ולא קתני רואה לפי שאינן שותתין ויורדין אלא נופלין כעין בריה משום כן קתני המפלת.
<h2>דף כב:</h2>
ובמה שורין אותן אמר ריש לקיש בפושרין תניא נמי [הכי] תטיל למים פושרין רשב"ג אומר ממעכתו ברוק על גבי צפורן מאי בינייהו אמר רבינא מיעוך על ידי הדחק איכא בינייהו. וקיימא לן כתנא קמא, ואעפ"י שאמרו כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו, הא אסיקנא בכתובות (ע"ז ע"א) דבמשנתינו דוקא קאמר ולא בברייתא, ועוד דהא איכא ריש לקיש דאמורא הוא דאמר כתנא קמא.
וכמה שיעור הפשרתן, גרסינן בחולין בפרק אלו טרפות (נ"ה ע"ב) גבי חרותא בידי אדם טרפה בקייטא מייתינן משיכלא דקוניא ומלנהו מיא קרירי בסיתוא מייתינן משיכלא שחימי ומלנהו מיא פושרי ואותבינהו ואנחינהו מעת לעת אי הדרא בריא בידי שמים היא וכשרה. וכתב בעל העיטור ז"ל (שחיטה דף מ' ע"ב) דראיה מכאן דשיעור פשורי דומיא דקרירי בקייטא וכן כתב בשם רבנו תם ז"ל שהשיב אליו בתשובה דתלמוד ערוך בידינו הוא בקייטא אעפ"י שמעיינות צוננין מי נהרות רותחין שרואין פני חמה אבל המעיינות הן בתחתיות הארץ ומי נהרות המושכין חמין כמו פושרין ופוק חזי, והילכך פסק רב יהודאי גאון ז"ל בחכמתו דפושרים בימות החורף אינן חמין מצונן בימות הקיץ שעמדו מעט בבית בין של נהר בין של מעין שחום הבתים מחממתן כמו פושרין בימות החורף וכן נראה לעינים, וראיה לדבר טבילה דכהן גדול שמחממין אותו ביום הכיפורים (יומא ל"א ע"ב) שהוא רישא דסיתוא ובקיץ אפילו הנערים רוחצין ואינן צריכין חימום דפושרים הוא מעט יותר ממה שכריסו של תינוק נכוית ויד סולדת בו אלא כמו שבני אדם שותים פושרים ונותנין באזניהם כדאמרינן באין מעמידין (ע"ז כ"ח ע"ב) הנהו מיא דצילי מיניה לא חמימי ולא קרירי אלא פושרי ע"כ.
וכמה שרייתן. התם תנן בפרק דם הנדה גבי שרץ ונבלה כמה שרייתן מעת לעת הכא מאי מי בעינן מעת לעת או לא שרץ ונבלה הוא דאקושי אצרכוה רבנן מעת לעת אבל דם דרכיך לא או דילמא לא שנא תיקו, והוה ליה תיקו דאיסורא ולחומרא ובעיא מעת לעת. ועד כמה בעינן שיהיו המים פושרין תחילתן לבד או דילמא כל מעת לעת, תניא התם בפרק דם הנדה (נ"ו ע"א) כמה שרייתן בפושרין יהודה בן נקוסא אומר מעת לעת תחלתן אע"פ שאינן סופן רבי שמעון בן גמליאל אומר צריכין שיהו פושרין כל מעת לעת. ור"ח וה"ר אברהם ז"ל פסקו כרבי שמעון בן גמליאל. ואם תאמר כי לא נימוחו נמי תיפוק לי משום דאי איפשר לפתיחת הקבר בלא דם דהא פלוגתא הוא בפרק המפלת (כ"א ע"א) בחתיכה וקיימא לן כמאן דאמר הכין וכמו שיתבאר בשער היולדת. יש לומר דהני דבר מועט נינהו ולכולי עלמא לית להו פתיחת הקבר ואפילו ר' יהודה מודה בהו, ותדע לך מדפליג רבי יהודה בפרק המפלת בחתיכה ולא פליג בהמפלת כמין קליפה. ועוד שמעינן לה מדקתני בפרק המפלת למטה מההיא מתניתין דהמפלת כמין קליפה המפלת כמין דגים וחגבים ושרצים אם יש עמהם דם טמאה ואם לאו טהורה, ואמרינן עלה בגמרא (כ"ב ע"ב) וליפלוג נמי רבי יהודה בהא, כלומר וליתני רבי יהודה אומר בין כך בין כך טמאה כדפליג גבי המפלת חתיכה משום דאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם, ואם איתא ליקשי נמי הכין במציעתא דלעיל מיניה דהיינו המפלת כמין קליפה כמין שערה, אלמא כמין קליפה ושערה ועפר ויבחושין פשיטא להו דמדינא ליכא מאן דאמר שיש להן פתיחת קברות, וטעמא דמלתא כדאמרן דדברים קטנים כאלו אין להם פתיחת קברות, והא דאמר ריש לקיש גבי המפלת כמין דגים במחלוקת שנויה ורבנן היא דוקא בההוא הוא דאמר אבל המפלת קליפה ושערה כולי עלמא הוא דלית להו פתיחת הקבר, וכן פסק גם הרב ר"א ז"ל. במה דברים אמורים שאם לא נימוחו טהורה בזמן שהן יבשין גמורין שאין עמהן דם כלל הא בלחים שיש עליהם שום ליחלוח דם טמאה נדה, דדם הנדה אין לו שיעור אפילו כחרדל ואפילו פחות מיכן (מ' ע"א).
